גלוקומה (הנקראת בעברית ‘ברקית’, ולעיתים מאוייתת כ: גלאקומה, גלוקמה, גלקמה) הוא מונח רפואי הניתן לקבוצת מחלות עיניים הקשורות לעליה של לחץ תוך-עיני והגורמות לפגיעה בלתי-הפיכה בראיה כתוצאה מהתנוונות של עצב הראיה.
תהליך הראיה מתחיל כאשר קרני האור נכנסות לעין דרך האישון ופוגעות ברשתית הנמצאת בצד האחורי (בקרקעית) של העין. תאים הנמצאים ברשתית מתרגמים את האור הפוגע בהם לאותות חשמליים בתהליך ביוכימי מורכב, ואותות אלו מועברים לאורכם של סיבי עצב המחברים את העין למוח. במוח מתרחש תהליך מורכב ומופלא בו אותות אלו מתורגמים לתמונה. תמונה זאת היא, למעשה, מה שאנו רואים.
לכל עין יש עצב ראיה אחד המחבר אותה למוח, ודרכו זורמת אינפורמציית הראיה המתורגמת לבסוף לתמונות. עוביו של עצב הראיה הוא מספר מילימטרים, אורכו מספר סנטימטרים והוא מכיל כמיליון סיבים. בקרקעית העין מתחיל עצב הראיה מאזור הנקרא “ראש עצב הראייה”. נקודת המוצא של העצב משולה לפתחו של צינור המכיל מספר גדול מאד של צינוריות שכל אחת מהן הינה סיב עצב. מראה ראש עצב הראיה חשוב לרופא העיניים מכיוון שזהו החלק היחידי של עצב הראיה אותו ניתן לראות בבדיקת עיניים, ועל ידי כך להתרשם מנזקים ופגיעה בעצב. נזקים מגלאוקומה מתבטאים באובדן של חלק מסיבים אלו.
במחלת הגלוקומה (ברקית) ישנה פגיעה (התנוונות) של תאי העצב המשמשים לראיה. תאים אלו נקראים “תאי גנגליון” ונמצאים בחלקה הפנימי של הרשתית. סיבי עצב הראיה שהוזכרו בפסקה הקודמת הינם שלוחות של תאים אלו, ולכן היעלמות תאים אלו (על שלוחותיהם) תביא בהכרח למצב שלהתנוונות עצב הראיה. לא כל תאי העצב מתים בבת אחת בגלאוקומה, אלא הם מתנוונים לאט ובהדרגה, לרוב במשך שנים רבות. ישנו סדר אופייני בו מתים התאים לפי מיקומם ברשתית, ועל כך בהמשך. כתוצאה מכך נפגע (ובמקרים חמורים- ניתק) הקשר החשמלי שבין העין למוח. כאשר מספר קטן יותר של תאים מובילים מידע מהעין למוח, התמונה המתקבלת במוח תהיה חלקית לעומת זו המתקבלת בעין בריאה.
לסיכום, ניתן להמשיל את עצב הראיה לכבל-חשמלי עבה המוביל חוטי-חשמל רבים (כמיליון במספר). כל אחד מחוטי-חשמל (סיבים) דקים אלו מתחיל בנקודה מסויימת ברשתית העין, וכולם מסתיימים באזור הראייה שבקליפת המוח. כל סיב מוביל חלק קטנטן מהתמונה הנראית, ואילו המוח מחבר את סך כל האינפורמציה המתקבלת לתמונה שלמה. לאותם קוראים המתמצאים במחשבים, ניתן לדמות כל סיב (וכל תא גנגליון) לפיקסל אחד בתמונה המתקבלת מאותה העין.
הדוגמא הבאה תעזור להסביר את נזקי הראיה האופייניים לגלאוקומה: נניח שאתם מסתכלים על נוף מסוים. כעת דמיינו שאתם מסתכלים על אותו הנוף דרך צינור שקוטרו 10 ס”מ. למרות שהתמונה תראה לכם זהה לחלוטין במרכזה, יחסר לכם היקף התמונה, הנקרא גם “שדה-הראיה ההיקפי”. אם קוטר הצינור דרכו אתם מסתכלים יקטן לכדי 5 ס”מ, תהיה תמונת הנוף המתקבלת קטנה עוד יותר, כך שככל שקוטר הצינור יקטן כך יקטן שטח שדה-הראיה המרכזי שנשאר. הנזק המתפתח לשדה-הראיה בגלאוקומה (ברקית) דומה למה שתואר בדוגמא זו: תאי הגנגליון הנפגעים ראשונים, בגלאוקומה התחלתית, נמצאים בחלקים ההיקפיים של הרשתית ולכן לרוב חסרונם אינו מורגש, שכן מרכז שדה-הראיה נשאר תקין לחלוטין. חשוב לציין כי לרוב חדות הראיה נשארת תקינה לחלוטין, כך שאין החולה חש בטשטוש הראיה המרכזית. עם הזמן ממשיכים תאי גנגליון הנמצאים בהיקף הרשתית למות, וכתוצאה מכך שדה-הראיה הולך ומצטמצם. בשלב זה עלולה להופיע תופעה הנקראת “ראיית מנהרה” האופיינית לגלוקומה מתקדמת. משמעות התופעה היא כי החולה רואה היטב את מרכז התמונה, אבל אין הוא רואה כלל את ההיקף. חשוב לציין כי רוב האנשים לא יבחינו כלל בפגיעה היקפית זאת כל זמן שהראיה המרכזית נשארת תקינה.
במילים אחרות, למרות שאובדן תאי-העצב ברשתית עלול להגיע עד 90% ויותר, הרי שעד השלבים המאוחרים ביותר של מחלת הגלאוקומה נשמרת לרוב במלואה הראיה המרכזית ולכן גם חדות הראיה, כך שגם כאשר הנזק לשדה-הראייה הינו חמור ביותר עשוי החולה שלא לחוש כלל בהפרעה כלשהי בראייתו. מכאן נובעת הסכנה הגדולה במחלה זו, שכן כאשר החולה חש לראשונה שמשהו בראייתו אינו תקין המחלה עלולה להימצא כבר בשלב מתקדם ביותר, וללא טיפול יש סכנה שהעין תמשיך להתדרדר ועלולה אף להגיע למצב של עיוורון מוחלט ובלתי הפיך.
רופא העיניים יכול להסתכל לתוך העין ולהתבונן בקרקעית העין שם נמצאים הרשתית וראש עצב-הראיה. כאשר מתים תאי עצב נעלמים גם סיבי העצב שלהם, וניתן כתוצאה מכך לזהות בראש עצב-הראיה מראה אופייני לגלוקומה הנובע מהתרוקנות הדרגתית של כמות הסיבים העוברים בעצב.
ניתן אם כך לסכם שגלוקומה הינה מחלה בה נגרם נזק המוביל למותם של תאי-עצב הנחוצים כדי לאפשר מעבר של אינפורמציית הראיה מהעין למוח.