התשובה לשאלה זו היא פשוטה למדי. ראשית יש לזכור כי קטרקט הוא מצב די שכיח, כך שחלק ניכר מהאנשים מעל גיל 60 סובלים ממנו ונמצאים בשלבים שונים של התפתחותו. שנית, קטרקט אינו כואב, כך שבחיי היום יום הפגיעה היחידה הינה טשטוש ראיה. בשלבים הראשונים ניתן להתגבר על תופעה זו על ידי החלפת מספר המשקפיים וכך לצמצם במידה מסוימת את ההפרעה לראיה. כאשר הקטרקט משמעותי רק בעין אחת, ניתן עדיין לבצע את כל הפעילויות היומיומיות, כולל נהיגה, על סמך חדות ראיה תקינה ושדה ראיה מלא בעין השנייה. רק מיעוט קטן של האוכלוסייה כגון טייסים, רופאי עיניים, נהגי רכב ציבורי וכדומה, חייבים ראיה תקינה בשתי עיניהם. אפשר לומר כי ניתן לחיות חיים מלאים עם קטרקט התחלתי או אפילו בינוני בשתי העיניים, או לחילופין, עם קטרקט מתקדם בעין אחת. עם זאת, אין סיבה שבתחילת המאה ה-21 יאלץ אדם לראות טוב רק באחת מעיניו כאשר ניתן, בניתוח, לתקן את הראיה בעינו ה”חלשה”. כאשר הקטרקט מגיע לשלב מתקדם בשתי העיניים מורגשת הפרעה ניכרת בתפקוד היום-יומי. אולם אין צורך לחכות עד שלב מאוחר זה על מנת לטפל בבעיה. היות וברור כי המחלה תמשיך להתקדם, וכי יווצר בעתיד הקרוב או הרחוק מצב בו יהיה צורך בביצוע ניתוח קטרקט, עדיף לשאוף כי שגרת החיים תפגע כמה שפחות, ואם אפשר, שלא תפגע כלל מהפרעת הראיה.
מפליא הדבר עד כמה מצליחים חולים עם ראיה ירודה להסתגל למצבם כאשר הפגיעה בראיה היא הדרגתית ואיטית. תכונה זאת היא כה חזקה עד שאפילו האדם עצמו עשוי שלא לחוש בשינויים, ורק בדיקה אובייקטיבית (כגון בדיקת חדות ראיה) תחשוף את קיום הפגיעה בראיה. אין זה נדיר שחולה מבוגר יספר כי אינו מתעניין בטלוויזיה וכי בעיתונים “אין שום חדש”, וגם ש”הספרים של היום אינם עוד מה שהיו פעם”, כאשר בפועל מסתבר כי חוסר העניין שהוא מפגין הינו תולדה של פגיעה קשה בראייה שהתפתחה בהדרגתיות רבה בלי שהרגיש בכך.
