קשה היום לדמיין את ניתוח הקטרקט ללא השתלת עדשה תוך-עינית.  כפי שציינתי, במידה ולא מושתלת עדשה תוך-עינית, יהיה צורך לתקן את הראיה בעזרת משקפיים עם עדשות עבות ומסורבלות במיוחד, שקשה מאוד (ולעיתים בלתי-אפשרי) להתרגל אליהן.  מעניין סיפורו האמיתי של ד”ר הארולד רידלי, הרופא הראשון שהשתיל עדשה תוך-עינית לאדם.  הסיפור מתחיל במטופל של רופא עיניים זה, טייס קרב שנפצע בעינו פציעה חודרת במלחמת העולם השנייה.  אותו טייס נפגע מרסיס מחלון הפרספקס של מטוסו כאשר שבב מאותו חלון חדר לתוך עינו.  למזלו הרב התאחה החתך מעצמו, ולא התפתח זיהום בתוך העין, כך שהעין החלימה והמשיכה לתפקד ולראות שנים רבות לאחר הפציעה.  רופאו שם לב לכך שבעין זו שהכילה את שבב הפרספקס לא נוצרה שום תגובה דלקתית, רעילות או נזק מצטבר אחר.  שבב הפרספקס נותר, בעצם, שקוף לגמרי בתוך העין.  תצפית זאת גרמה לו לתהות האם ניתן להשתיל חתיכת פרספקס בצורת עדשה, בתוך עין אנושית, באופן שעין זאת תמשיך לתפקד כרגיל.  חשוב לזכור שהעין האנושית הינה אחד האיברים המופלאים והעדינים ביותר בגוף וכל שינוי בסביבתה עלול לגרום לפגיעה קשה בראיה.  כדי להבין עד כמה מקורית ונועזת הייתה מחשבתו של ד”ר רידלי כדאי לציין כי באותה התקופה לא חלם איש על אפשרות של השארת גוף זר במכוון בתוך עין אנושית.  מיותר לציין כי כמו במקרה של ממציאים גדולים ונועזים אחרים, לקח זמן לממסד המדעי והרפואי להשתכנע כי רעיון זה אפשרי וישים.  על תרומתו לשיפור ניתוחי הקטרקט, הוענק לו באנגליה, ארץ מולדתו, תואר אבירות.  סיר הארולד רידלי חי עד גיל 94 ונפטר בשנת 2001.

ד”ר רידלי דמיין לעצמו עדשת משקפיים (או בעצם עדשת מגע) שתושתל בתוך העין ותחליף את עדשת הקטרקט העכורה כך שתתאפשר ראיה חדה.  לאחר ניסויים רבים בחיות הוא העז להציע לחולה עם קטרקט לעבור השתלה, שבוצעה ב- 1949.  לשמחתו ולשמחתה, אכן השתפרה ראייתה בצורה משמעותית, והיא חיה עוד שנים רבות, עד זקנה ושיבה, כאשר העדשה התוך-עינית הראשונה שהושתלה אי פעם מושתלת בעינה.